פרק שני – מחוייבות והתחייבות
בסדרת הפוסטים של גיא, המספר בגוף ראשון על תהליך המנטורינג העסקי והאישי שעבר בהנחייתו של איל דרורי
ראוי לציין כי הסיכום עם איל לא הצטמצם להגדרת המשימה בלבד, אלא לווה בכלים מעשיים שעזרו לי להגדיר כיצד עלי לשבת ולפנות את הזמן לחשיבה ולכתיבה. הגדרנו יחד את מסגרת הזמן, הסביבה הפיזית ורמת הניתוק והפרטיות מהשגרה הנדרשת להתמקד במשימה, כל זאת בהתאם לחיי היום יום שלי.
עדיין, למרות שיצאתי מהפגישה עם משימה מוגדרת ועם הכלים שיעזרו לי לבצע אותה, התקשיתי מאוד למצוא את הזמן שנדרש לכך.
בתחילה, הרגשתי שזו משימה פשוטה יחסית. ידעתי בתוכי את הכיוון הכללי אליו אני רוצה לכוון, וחיכיתי לזמן הפנוי שיגיע בו אוכל לנקות את הראש, לשבת מול המחשב ולהקליד בצורה ברורה את מחשבותיי.
אז חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי…
הסיבות היו רבות ולמען האמת גם הנסיבות היו מקלות. בין אם תשומת הלב שנדרשה למשפחה (בתקופת החופש הגדול), הזמן הנדרש בעבודה, מטלות אפרוריות של חיי היום יום או סתם עייפות. בין כל אלו, הזמן שנדרש ממני להשקיע בתהליך שהתחלנו, פשוט נדחק לשוליים. בחודש שהקצבנו לקראת פגישתנו הבאה, העברתי שבוע אחר שבוע מהרהר לעצמי כי הפעם ממש אתמקד במשימה שלי ולא אתן לה לשוב ולהתמסמס.
כך הגיע לו הערב לפני פגישתנו המיוחלת, והמשימה עדיין לא הושלמה. למען האמת, הפעם היחידה שישבתי עליה ברצינות הייתה בנסיעת הרכבת לכיוון המקום בו קבענו את הפגישה. כמובן שזה לא הספיק בשביל לסיים את התוצר אליו כיוונו בסיום פגישתנו הראשונה.
כשהתיישבנו זה מול זה, איל ביקש ממני לפרט את התובנות אליהן הגעתי בעקבות התהליך אליו התחייבתי החודש. לאחר שהתחלתי לגמגם את התשובה, מהר מאוד חתכנו את הדיון לכיוון אחר, לא לפני שדיברנו על המחוייבות שלי לתהליך. ובדיוק על המחוייבות הזו רציתי לכתוב לכם בפוסט הזה.
תהליך של מנטורינג צריך להיות תהליך משמעותי מאוד. התהליך דורש השקעה של זמן, כסף ובעיקר מוכנות לשינוי. עם יד על הלב, אם לא הייתי מודה בפני עצמי כי אני זקוק לשינוי הזה, לא הייתי נכנס לתהליך כלל.
קבלת הכוונה ממנטור דומה לריקוד טנגו. יש כיוון, יש כללים ויש מי שמוביל, אולם בעיקר דרושים שניים לריקוד. ללא הנוכחות והמחויבות האישית שלנו להשקיע את האנרגיה הנדרשת, זה פשוט לא יצליח.
הסיבות ה"חיצוניות"
מנסיוני מתוך הפגישות שהספקנו לעבור, הסיבות ה"חיצוניות" לחוסר לקיחת האחריות על התהליך הן הסיבות הקלות יותר לפתרון. אני מתכוון לאותן הסיבות שפרטתי קודם לכן – משפחה, לימודים, עבודה… המכשולים האמיתיים שעמדו ביני לבין מחוייבות אמתית, היו מכשולים פנימיים. שדים ישנים שהתעוררו וביקשו, שוב, לדכא את תחילתו של שינוי מהותי בחיי. דפוסי התנהגות שליליים מהעבר, אותן התנהגויות שביקשתי לשנות כשנכנסתי לתהליך מלכתחילה. קולות של אגו שעדיין הדהדו (כי אני יודע יותר מה טוב עבורי ולא זקוק לעזרה…) כל אלו צפו ועלו באותו החודש, והכריחו אותי להתעמת עמם.
למען האמת, בסופו של אותו החודש, הרגשתי מובס. לא עמדתי באמת במשימה, לא הצלחתי להתחייב במאה אחוז לשינוי שרצינו ליצור. אולם כפי שציינתי, תהליך המנטורינג אינו ריקוד של אדם אחד אלא תהליך משותף. בריקוד הזה, לא מרימים ידיים. איל לא עשה עניין מכך שלא השלמתי את המשימה אליה התחייבתי אבל גם לא ויתר לי. בדרכו, הוא כיוון אותי להתבונן בתקופה הזו שעברה ולהתחיל להבין מדוע לא נתתי מאה אחוז ממה שיכולתי לתת. החוכמה בתהליך כזה היא להמשיך קדימה ולדלג מעל המכשולים. או טוב יותר, לעצור לפני כל מכשול, לפרק אותו ולהשליכו לתעלה שבצד הדרך.
יתכן ואתם תוהים לעצמכם, אם לא השלמתי את המשימה ואם איל חתך את הדיון עליה במהרה, איזה בסיס היה שם להמשיך את פגישתנו, כיצד בכל זאת ניצלנו את הזמן בצורה אפקטיבית ?
תנו לי להרגיע אתכם, לא שקענו בשיחה על פוליטיקה או על כדורגל. למען האמת, זו הייתה פגישה משמעותית מאוד. אולם על מה שדיברנו – אספר בפרק הבא.
